<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער ח'</h1>
<h2>דף ה.</h2>
-המלוה את חבירו לזמן אינו יכול לומר פרעתיך תוך זמני, דלא עביד איניש וכו', בשם ריש לקיש פ"ק דבתרא. ומיירי בשהלוה לו בעדים, דאי לא, איכא מגו שיכול לומר להד"ם יאמר פרעתי. ולענין מלוה סתם הויא ל' יום ודינו כדין זמן קבוע, זולתי אם יטעון פרעתי בתוך ל' דנאמן, דהואיל ובסתם הלוהו, מתבייש ופרע תוך ל' יום, הגאונים וכל האחרונים. [ע"ב] והיכא שמת הלוה תוך הזמן, אפילו מיתומים גובה בלא שבועה בקובע זמן. ויתומים אפילו קטנים. ואיתא נמי התם פ"ק דבתרא. ואפילו היסת אינו נשבע בתוך זמן.
<h2>דף ה:</h2>
ואין מלוה נגבית מן היורשים אלא בשלשה דברים, או שהחייב מצוה בחוליו לפורעו, או שהיתה הלואה לזמן ולא הגיע הזמן, או שנידוהו ומת בנידויו, ר"ם פי"א דמלוה.
המוציא שטר חוב אפילו תוך זמנו אינו גובה מנכסים משועבדים רק בשבועה, דאפילו הודה בשעת מיתה דגבי מיתומים בלא שבועה, ממשעבדי לא גבי רק בשבועה, הכי נמי לא שנא, העיטור.
<h2>דף יג.</h2>
שנים שיש להם שטר חוב על גוי, ואמר ראובן גוד או אגוד, ושמעון אין רצונו רק שיהיה בשותפות, הדין עמו, דאין בשטרות דינא דגוד וכו', דאין השטר רק לראיה. ואם הגוי אלם ואומר שילוו לו יותר (וימחה) [וימציא] להם מי שיהיו בטוחין בו ויפרע הכל, ושמעון הלוה וראובן לא רצה, ולזמן פרע מקצת חובו הגוי, ובא ראובן ואמר שיתן לו חלק, ושמעון אומר כי מחלקו גבה, הדין עמו. כן [כתב] הרשב"א בשם הרמב"ן, כדין בקמא [קט"ז ע"ב] גייס בא וטרף שיירא, ועמד אחר והציל ואמר "לעצמי אני מציל", הציל לעצמו. ואפילו שותפין שאמרו "לעצמי אני מציל" רשאין.
<h2>דף לב:</h2>
מי שבא בשטר שבידו, והנתבע טוען מזוייף הוא כי מעולם לא כתבתיו, והודה התובע שהוא מזוייף, וזייפו בעבור שאבד שטרו, לא נאמר הואיל ויכול לגבותו עכשיו יגבה, אלא הרי הוא כחרס הנשבר, ובמיגו כי האי לא מפקינן ממונא, ואיתה פרק חזקת הבתים ור"ם פי"ד דמלוה.
<h2>דף מ.</h2>
הודאה בפני שנים וצריך לומר "כתובו", איתא פרק חזקת הבתים [מ' ע"א]. וכל זמן שלא אמר אין כותבין והוי מלוה על פה, ויכול לומר פרעתי. ומטעם אחר אין כותבין אם לא אמר, דשמא יפרע ודעתו שלא נכתב והדר גבי מיניה וכיון שאמר בפני שנים אין יכול לטעון משטה הייתי בהודאה (ו)ר"ם פ"ז דטוען. ואם קנו מידו, אפילו לא אמר "כתובו", ואיתא פרק זה בורר [כ"ט ע"ב]. וכן [כתבו] הרי"ף והרשב"א בתשובה. והודה בפני שנים זה שלא בפני זה, הוי הודאה כר' יהושע בן קרחה. ואם ההודאה במטלטלין בפני שלשה, דוקא אמר "כתובו" או קנו מידו. אבל במקרקעי אפילו בפני שנים ואפילו לא קנו מידו ולא אמר "כתובו" הרי אלו כותבין ונותנין, שאין חשש שמא יתן לו ונמצא תובע פעם שניה. ומר זוטרא ס"ל הכי פרק זה בורר. ואם לא בענין זה אין כותבין עד שיצעק בפני ב"ד וישלחו בשביל הנתבע ויודה בפניהם, רב האיי. ורי"ף פרק זה בורר. ומי שטוען על הודאתו שיוצאת, כתובה שלא במאמרו, [כתב] הרשב"א דישלח קור... דשמא לא דקדקו העדים לשאול לנתבע אם כתבו.
<h2>דף קכד.</h2>
מי שמת והוציא שטר על יורשיו, וטוענין [היורשים] אין אנו יורשין ולא פורעין, גם הלוה טוען הנני מניח כל נכסי ויוצא גבו כרצונכם, ר"י ן' מיגש דאין יכולים לעשות כן, דדווקא בחלק בכורה בחר זה ולא בחלק פשיטותו. וכתב ר"י ן' מיגש שאין הלוה רשאי לסלק עצמו מנכסיו, רק כופין אותו להטפל ולמכור ופורעין לבעל חוב. כן [כתב] פרק יש נוחלין. והרשב"א [כתב] כופין אותו בשוטו, אלא אומר לב"ד איני רוצה להטפל בנכסים, שומו והורידוהו. ובשם הראב"ד כתב שאפילו בחלק פשיטותו יאמר יורש כזה "איני רוצה בירושה ולא בחוב". ונכון בעיני הרשב"א ז"ל. והיכא שבא בטענת "מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם", כתוב בסוף הדרך הזה.
<h2>דף קנד:</h2>
הטוען שמכר שדהו ולא קיבל המעות, ולוקח מראה שטר המכירה ואומר שפרעו, [כתב] העיטור בשם רב האיי, בתוך שלש תובע נאמן ובחזקת שלא נתן, לאחר שלש חזקה שנתן, מיגו דיכיל למימר במתנה יהביה. והרשב"א בתשובה [כתב] דכיון שמראה שטר המכירה לאו כל כמיניה ובכל זמן בחזקת שנתן. ואם יש מקום שכותבין ואחר כך נותנים, על הלוקח להביא ראיה. ואם נותנים ואחר כך כותבים על המוכר להביא ראיה [שהכל] לפי המקומות. כן [כתוב] בתשובה.
<h2>דף קנה.</h2>
מי שבא בשטר שבידו, וטוען הנתבע כי הוא היה קטן כשנתחייב בשטר זה, אין טענתו כלום, חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול, בפרק האשה שנתארמלה [י"ט ע"א] ופרק מי שמת [קנ"ה ע"א] ופרק זה בורר [כ"ט ע"ב], וריש לקיש אמרה. וכן [כתב] רי"ף ור"ח פרק זה בורר ור"ם פכ"ט בקנין. ובכל דבר שא"א לעדים לעשותו ושהוא להם גנאי, חזקה עליהם שאין עושים אותו. הרשב"א פרק האשה שנתארמלה.
<h2>דף קנה:</h2>
מכירת קטן בקרקע בעי שלשה דברים, שיהא מבן י"ג ויום אחד וזהו גדלותו, כדאיתא בנדה פרק יוצא דופן [נ"ב ע"א], ושיביא שתי שערות, ושידע בטיב משא ומתן. ואצ"ל דבכל אלו במטלטלי הויא מכירה, וכן [כתב] ר"ם פכ"ט ובגמרא פרק מי שמת. ודוקא בקרקע שלו, אבל בנכסי אביו לעולם עד שיהיה בן עשרים. ומיהו לזה שהוא בן עשרים לא בעי שידע בטיב משא ומתן. וכן [כתב] ר"י ן' מיגש. ולעולם לא בעינן שידע בטיב משא ומתן רק לפחות מעשרים וכן [כתב] הרשב"א. ובמטלטלי מקחו ומתנו וממכרו קיימים אפילו [בן] י"ג והביא שתי שערות ואפילו אינו יודע בטיב משא ומתן. ולענין מתנתו בקרקע [בעי] בן י"ג והביא שתי שערות אפילו בנכסי אביו [מתנתו] קיימת, ר"י מיגש וכן הרשב"א, לאפוקי מהראב"ד. וכן [כתב] ר"ם. שאילו לא הגיעה לו הנאה גדולה לא נתן, ולדעתו בין בשל עצמו בין בשל אביו לא חלק ביניהם. פחות מבן עשרים שמכר קרקע אביו, חוזר ומוציא מיד הלקוחות קודם עשרים. ואם עבר עשרים ולא מיחה החזיק. ולא דמי לאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל [ב"מ ל"ט ע"א], שזה מכר הוא בידו. ר"ם פכ"ט ולא כן רבותיו. ואם קטן זה שלא הגיע לכלל י"ג קנה קרקע ונתן דמים והחזיק תעמוד בידו. שאע"פ שהוא כשאינו לפנינו, זכין לאדם שלא בפניו, ר"ם פכ"ט, והראב"ד הודה לו. לעיל שער שני אות זיין כתבתי. ולענין עדות קטן שאינו יודע בטיב משא ומתן, אע"פ שהוא בן י"ג ויום אחד והביא שתי שערות, הוי עדותו עדות במטלטלין ולא בקרקע, ודינו כדין מכירתו.
<h2>דף קסז:</h2>
הטוען שעשה שטר לפלוני מהלואה, ואין רצונו לתת המעות, והאחר טוען שיקח שטרו או שאין שטר ברשות מלוה, וכופר כי לא נעשית מדעתו, ואין רצונו לתת המעות, ר"י בן מיגש [כתב] דאם הביא ראיה דמדעתו עשה השטר או הודה הוא, מחוייב לתת המעות ואינו יכול לחזור בו. והרשב"א [כתב] דדווקא במכר נתחייב לוקח מכיון שקנה זה נתחייב בחליפיו, אבל בהלואה אינו מיחייב לתת, דכיון דכותבין שטר ללוה אף [אם] אין מלוה עמו, פשיטא שיטעון שלא מדעתו עשה השטר. אבל אם הביא הראיה בשטרי מקח שהיה מדעתו, אפשר דקנה אפילו עייל ונפיק אזוזי, עד כאן לשון הרשב"א.
ומה שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, פ"ק דמציעא [י"ג ע"א], דוקא בשטרי אקנייתא, דמי שקנו מידו נשתעבד, וליכא חשש כתב ללוות בניסן וכו', אבל אם לא קנו מידו לא, דאיכא חשש דכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וטריף [לקוחות] שלא כדין. וכן [כתב] העיטור בחלק ב' של כתיבת השטרות.
<h2>דף קסח.</h2>
מי שבא לב"ד ואמר שטר שברשות פלוני יש לי בו זכות, כופין אותו להוציאו. ואם אמר שאבד מחרימין סתם. ואם טען "ודאי הוא ברשותו", נשבע לו הסת שאבד ושאינו אצלו. ר"ם (פ"ו) [פ"ה] דטוען. ודוקא בשיש זכות לתובע ואין חובה לנתבע, אבל יש חובה לנתבע הדין הוא שלא יראה חובתו.
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר "אם לא אתן עד יום פלוני תן לו שטרו", אפילו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן, אסמכתא קניא, ר' יהודה אומר לא יתן, דהוי אסמכתא. והלכה כמותו, פרק גט פשוט. וקנס הכתוב בשטר אין בו ריבית, ר"י ן' מיגש. וראיתו מהאי פלוגתא דלעיל דתלו באסמכתא, תיפוק לי דהוי ריבית, אלא קנס אין בו משום ריבית.
<h2>דף קסח:</h2>
ומי שהיה לו חוב בשטר ואבד, והעדים קיימים, אע"פ שקנו מידו, וטען שפרע, נשבע הסת ונפטר. ואפילו יוצא מידי אחר ולוה טוען פרעתי וממני נפל, אפילו תוך זמנו, נשבע הסת ונפטר. ר"ם פי"ד, ולא כן [דעת] הראב"ד רק שנוטל בשבועה.
<h2>דף קעב.</h2>
שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אין יכולים להוציא שטר חוב עליהם ולא זה על זה, ואם נמצא שובר "שטר יוסף [בן שמעון] פרוע" שניהם פרועים. באו עדים ואמרו "זהו יוסף בן שמעון החייב", בזה יש תקנה. ר"ם פכ"ד גמרא גט פשוט. ואם אחד מהם הוציא שטר על אחרים, כיון שיוצא מתחת ידו גובהו ואין דוחין אותו, ואין חוששין לנפילה. גם זה התם. נמצא לאחד בין שטרותיו "שטרו של יוסף בן שמעון שעלי פרוע" שניהם פרועים. ואם כתבו הרשאה זה לזה גובין שטר האחד, רש"ם. ואם טען הלוה "לכך כתבתי שובר סתם שיועיל לשניהם" טענה היא. וכן [כתב] הרשב"א. היכא שבאו עדים שזהו יוסף הלוה, י"א דלא טריף בשטר זה משעבדי, דהואיל ועל פי אלו מתקיים, הוי כמלוה על פה, דעת ר' יצחק הזקן. ורש"י [כתב] דטורף אפילו משעבדי, דאין צריך לו, כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי. דאפילו רבי מאיר בר מחלוקתו מודה בזה. ותקנה לספק זה, ישלש שמותם, או [יכתוב] סימן גופם אם לא [מצא חילוק] בייחוסם.
<h2>דף קעב:</h2>
מי שהוציא שטר שאין בו שם המלוה [הדין הוא] שהוא לכל מוצא, כשר, ואיתה פרק גט פשוט ור"ם פכ"ד דמלוה.
<h2>דף קעד:</h2>
ואין מלוה נגבית מן היורשים אלא בשלשה דברים, או שהחייב מצוה בחוליו לפורעו, או שהיתה הלואה לזמן ולא הגיע הזמן, או שנידוהו ומת בנידויו, ר"ם פי"א דמלוה.
